דניאל (שם בדוי) עבר מסע שיקום ייחודי. בטקסט מיוחד ומרגש, הוא מספר לנו כיצד חזר לנגן אחרי 12 שנה, ועל המעבר מלילות בהם חווה חרדה קשה לשעות של ציפייה לקראת היום הבא.
בארבע השנים האחרונות אני סובל מהפרעת שינה לא פשוטה בכלל.
ביצעתי בדיקות רפואיות שונות, ולמעט העובדה שאני מתקשה להירדם ומתעורר להבזקים בלי סוף, הכול יצא תקין.
עם הזמן למדתי מה היא היגיינת שינה, והתחלתי ליישם הרגלים שתורמים לי מאוד. תמיד יש עוד מה ללמוד ולשפר אבל נראה שגם שם לא היה טמון מקור הבעיה.
ברור לי שהחרדות שלי משחקות תפקיד מאוד משמעותי בעניין.
כמו שאני מכיר את החיים שלי, בקצה אחד, החרדה הייתה חוסר שקט תמידי שלא מרפה.
כאילו ההתכווצות הייתה מצב הצבירה שלי. תחושה כללית שפשוט אין לי מקום בעולם הזה.
התחושה שאני לא מובן יכולה להוביל אותי לתהומות הנפש הכי עמוקים. לא מובן, במובן העמוק – תחושה שאף אחד לא מבין אותי מזקקת את הבדידות הכי מרה שאני מכיר.
והבדידות מצדה מכרסמת בנפש בדממה ולא נעשית פחות כואבת עם הזמן.
ובקצה השני, היו ההתקפים. כשאני בהתקף חרדה, כל דבר טוב נראה כאילו הוא לא חלק אמין מהמציאות. ואם משהו בכל זאת מצליח להיראות אמיתי וטוב, אז הוא לא באמת שייך לחיים שלי ולא מגיע לי.
להתקפים הקשים יותר מתווספת גם תחושה של מסוכנות. "פחד מוות".
בראש שלי אני מבין היטב שלא הולך לקרות לי כלום. אבל הגוף, סיפור אחר.
כי הרי לא יכול להיות שאפשר לסבול כל כך ולקום מחר בבוקר.
בחיים כאלה, שעוברים ממשבר אחד למשבר הבא, מתחושה של חוסר קרקע לטלטלה, לא הפתיע אותי שקשה לי להסיר את המגננות וללכת לישון.
עם כל הקשיים, האמת היא שבחצי שנה האחרונה אני דווקא חווה שיפור ניכר. אני עדיין כאוב מעייפות 24/7, אבל פחות לבד. גר בבית שאני אוהב, נמצא במסגרת שיקומית מדהימה שלא יכולתי לאחל לעצמי טובה ממנה… התחלתי לתרגל מדיטציה כל יום והיא מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי שלי. חזרתי לנגן! אחרי 12 שנה חזרתי לנגן. זה כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי.
אני מוצא את עצמי כותב ואומר, "הכי טוב", "הכי הרבה", "הכי בעולם", כל כך הרבה פעמים… בעיניי, זה רק מראה עד כמה התקופה הזאת משמעותית בעבורי.
הבעיה היא שלאחרונה אני לא נרדם מסיבות שאני לא רגיל אליהן.
אחרי שנים של בוץ, פתאום אני מתרגש מהיום שהיה! אני מתרגש ממחר!
אני לא רגיל לריגושים. אני לא רגיל למפגשים.
פתאום אני חווה רגעים כל כך מתוקים ויפים. לעיתים קרובות אני מתרגש עד דמעות. כבר ערב ואני צריך לישון, אבל במקום, אני משחזר רגעים חלומיים שהיו בג'אם סשן מוקדם יותר.
מתרפק. מתלהב ומנתח את כל מה שמתקדם בחיים שלי או צולל שוב לתוך שיחה מרתקת שהייתה לי היום, נכנס ללופים פילוסופיים שלא נגמרים.
לא משנה כמה אני עייף, אני בשיא העוררות עכשיו.
באנגלית יש מושג שנקרא Ruminating – והפירוש שלו הוא גם להרהר וגם להעלות גירה. וזה בדיוק מה שאני עושה!
כמו בחרדה, כנראה שמבפנים אני עדיין לא מאמין שהטוב הזה הוא חלק מהחיים שלי. כל כך צמא ורק ורוצה לגמוע כל טיפה ממנו לפני שהכול יעלם.
כלים שונים, וביניהם מדיטציה או ציור רפטטיבי, עוזרים לי לרוקן את הראש, אבל לפעמים בנקודה מסוימת אני לא שולט בכל המחשבות שקופצות לי.
כנראה שהפתרון לא בהכרח נובע מהצד של הקונטרול. כמו שהייתי רוצה להחליט שאני סבלני או להחליט שאני רגוע. אצטרך למצוא את הדרך לשם…
יש המון מידע נגיש בנושא מחשבות טורדניות ואיך מתמודדים איתן אבל איך אני מווסט מחשבות מעוררות?
איך אני מכיל את כל הרגשות החיוביים האלה ומצליח להוריד את הטמפו שאני צריך? אלה השאלות שאני שואל את עצמי וזה האתגר שלי כיום.
אולי זה נשמע קצת כמו "צרות של עשירים", ובכל זאת לילות כאלה מוציאים אותי מאיזון וגורמים לי להרבה סבל. הגוף שלי כבר בחסר, וכל שעה שאני מפספס בלילה עולה לי ביוקר ומאוד מקשה עליי לתפקד ביום.
אם יש דבר אחד שהבנתי במהלך הדרך, הוא שאף אחד לא יכול להירדם בתנוחה של מתאגרף.
אדם שנרדם היטב הוא אדם שיודע איך להיכנע. ואם יש דבר אחד שאני צריך ללמוד בעולם הזה הוא לשחרר.
