פרויקט מיוחד ליום האישה 2024, במסגרתו בחרנו לפרגן לנבחרת עובדות אנוש, כולן נשות מקצוע מעולות, ששירתו במילואים במהלך מלחמת חרבות ברזל, ושהוכיחו שוב את מה שכבר ידענו מזמן: שאין על הכוח הנשי והאנושי.

טליה ישראלי, בת 26
תפקיד באנוש: מדריכת שיקום בדיור בסניף ראשון.
תפקיד במילואים: אני משרתת כמנהלת מערכות שליטה ובקרה (תפקיד לא מוכר ולא מוגדר),
אך במהלך השירות במלחמה מצאתי את עצמי בתפקידים שונים ויחידות שונות לפי הצורך, בין אם בגדוד התקשוב של האוגדה המרחבית בצפון, ובין אם במפקדות האג"מיות של החטיבות והגדודים.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה: ה- 7/10 תפס אותי בבית כמובן, מוכת הלם מול הטלוויזיה. כאשת קבע לשעבר, שמכירה את היחידות המרחביות ואת שיטות הפעולה של צה"ל במרחבים האלו, לא הבנתי איך התרחיש יכול לקרות. בהתחלה לא התגייסתי, אני ובן זוגי התנדבנו בזמן הפנוי לנסיעות של תרומות אוכל וציוד לחיילי צה"ל ולמפונים. בסוף השבוע השני הגיעה הקריאה להתגייס. התייצבתי במיידי, הגעתי בדיוק לארוחת שישי ומשם הכל היסטוריה…
המקומות המרוחקים ביותר הפכו לבית, האנשים הזרים הפכו למשפחה, הנופים המרגיעים ביותר, באווירה המתוחה ביותר- הפכו לשגרה.
מי חיכה לי בבית? בן זוגי אהובי, שבא לבקר לפעמים ותמך מרחוק כל הזמן!
הדבר הכי הזוי שקרה לי… רבות החוויות והסיפורים מהתקופה, אבל אחד הרגעים שיצרב לי לשנים היה הופעה של דיויד ברוזה אצלנו במפקדה בשטח, זמר שאני מאוד אוהבת. בתום ההופעה ניגשתי ואמרתי לו שהתבאסתי שהוא לא שר את השיר האהוב עליי. והוא, שניה לפני שמתקפל משם, הרים את הגיטרה והקדיש לי את השיר באופן אישי. תוך רגע נוצר מעגל שירה סביבי, זה היה רגע מרגש וסוריאליסטי. רגע של הגשמת חלום בתוך הכאוס. כמה דקות אחרי זה נכנסו למצב כוננות גבוהה. וזהו… ועכשיו חזרתי ללוות את המתמודדים שלי כאן באנוש.
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי ולכולם שלא נצטרך לחזור למילואים, ונמשיך לעשות את עבודת הקודש שאנחנו עושים כאן. בנוסף, אאחל לכל הנשים שידעו ויזכרו שהן לוחמות ולביאות, בין אם בעורף או בחזית, ואין דבר שיכול עלינו.

תום שטרית, בת 26
תפקיד באנוש: מדריכה במרכז החברתי בקריית ים.
תפקיד במילואים: בסדיר ובמילואים אני מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום בפיקוד העורף.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה:
ב7/10 הייתי בירח דבש בארה"ב, ועקב המלחמה שפרצה אני ובעלי חזרנו לצווי 8 לישראל. לא היה לנו הרבה זמן להתארגן למילואים, נחתנו מטיסה של 15 שעות מלוס אנג'לס. נסענו לשבעה של חיילת שאני מכירה שנרצחה, ויומיים לאחר מכן כבר התגייסנו למילואים.
הדבר הכי הזוי שקרה לי… היה עם מפונים מהמגזר הבדואי, שאיימו על חייהם בגלל שבן משפחתם משרת בצבא וחיסל מחבלים. מצאנו להם פתרון חלופי.
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי…
הדבר היחיד שאני מאחלת לעצמי ליום האישה השנה הוא שחברנו טל שוהם וכל החטופים ישובו הביתה במהרה, והמון בריאות לבני משפחתי.

עומר סנדלר, בת 22
תפקיד באנוש: מדריכת שיקום בדיור במודיעין-מכבים-רעות.
תפקיד במילואים: חיל המודיעין.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה:
בשבת השחורה הייתי בבית, וארזתי תיק גדול לצבא ברגע שהבנתי שקורה משהו רציני.
מי חיכה לי בבית? כל בני הבית התגייסו למילואים, כך שמי שחיכה לנו בבית הוא בעיקר הכלב. החלטנו לתרום את יחידת הדיור שלנו למפונים בזמן המלחמה, אז אולי גם הם מחכים לנו בבית מהמילואים…
הדבר הכי הזוי שקרה לי… בלילה של השישה באוקטובר חלמתי שפורצת מלחמה.
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי להצליח וליהנות בלימודים ובעבודה שלי ולהצליח לעזור למי שצריך עזרה.

חן ניצן, בת 29
תפקיד באנוש: מתאמת טיפול בדיור מוגן סניף חדרה.
תפקיד במילואים: קצינת משאבי אנוש במחוז חיפה של פיקוד העורף.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה:
קמתי בשבת בבוקר בשעה די מאוחרת ישר לחדשות הקשות. די במהרה התקשרתי לכלל מקבלי השירות שלי, וזמן קצת לאחר מכן גייסו אותי למילואים.
הייתי בתחושות חרדה קשות עקב הצורך לנסוע לבדי לחיפה. עוד לא היה ברור האם המחבלים מסתובבים חופשי ומה עלול לקרות לי בדרך. בשעה אחת בצהריים כבר הגעתי לבסיס ומיד פתחנו את החמ"ל. אני זוכרת שכל החוויה של לעלות על מדים ולהגיע בשבת בצהריים למילואים הייתה מאוד סוריאליסטית. מיד כשהגעתי לבסיס פרצתי בבכי ולא היה לי ברור מה קורה איתי, אך אנשי המילואים ישר עטפו אותי בחיבוק גדול והמשכנו לעקוב אחר המתרחש דרך הטלפונים. תוך כמה ימים התחלנו להתאפס על התפקידים שלנו בזמן חירום.
מי חיכה לי בבית? ברוך, בעלי היקר. כמה ימים לאחר מכן גם הוא גויס למילואים בפיקוד העורף.במשך כחודשיים היינו הפוכים מבחינת המשמרות, בגלל שאני הייתי עושה הרבה לילות. אבל בכל פעם כשישבנו ביחד בבית, עיבדנו את כל מה שקורה יחד, וזו הייתה נחת עבורי.
הדבר הכי הזוי שקרה לי…
בערב יום שישי, בזמן משמרת בשעות הלילה המאוחרות, אחת מהקצינות במילואים פתחה עמדת קעקועים ועשיתי קעקוע שמסמל עבורי צמיחה והתפתחות.
זו הייתה חוויה מאוד מוזרה – בזמן מלחמה, בבסיס צבאי, לעשות קעקוע שמסמל עבורי הרבה תקווה.
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי… בעיקר בריאות והגשמה עצמית.

קרן לוי, בת 36
תפקיד באנוש: מנהלת דיור מוגן חיפה, נשר וטירת הכרמל.
תפקיד במילואים: סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגת תקשוב ביחידה לוגיסטית פיקודית. בדרגת סרן.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה:
באיסלנד, באמצע טיול, וליתר דיוק – ביום האחרון של הטיול, כשהיינו אמורות לחזור בלילה של ה-7.10 לישראל דרך טיסת ביניים לשוויץ. הטיסה בוטלה כמובן והיינו צריכות להבין מה אנחנו עושות. בסופו של דבר, הצלחנו למצוא טיסה ללרנקה, ומשם חזרנו לישראל בטיסת חילוץ של אל על אחרי יומיים. ב-11.10 הגעתי לעבודה לישיבת צוות זריזה, פגשתי את כולם, וכבר באותו ערב הייתי בבסיס.
במסגרת המילואים אני אחראית על קבלת יחידות לוחמות בצפון לצורך הצטיידות והחלפה של ציוד קשר. אלו היו ימים עמוסים, הרבה עבודה מול יחידות רבות והמון חיילים. סיכמתי עם המג"ד שלי שאמשיך לעבוד תוך כדי, ויום בשבוע הגעתי לעבודה.
מבחינתי, התקופה הזו של ארבעה חודשים שבהם הייתי במילואים מחולקת בעצם לכמה תתי תקופות: יש את החודש הראשון שהיה היסטרי ברמה של תחושת פחד קיומי. היתה הרגשה שהרבה אנשים עובדים פול גז בניוטרל, ולא לגמרי מבינים את גודל האירוע בכל החזיתות. לאחר מכן היתה שגרה של חודש וחצי, כשבבסיס כבר הבנו בדיוק איך ומה עושים, וגם בעבודה הכל תקתק כמו שצריך. ואז בחודש וקצת האחרונים למילואים כבר היתה תחושה של אי וודאות ולא בטוח עד כמה אנחנו נחוצים והדברים נרגעו. בתקופה הזו כבר איימתי על המג"ד שלי שישחרר אותי כדי שאוכל לחזור לעבודה…
מי חיכה לי בבית? הורים, אחים ואחיינים.
הדבר הכי הזוי שקרה לי… בתוך הבסיס עצמו יש כיפת ברזל, שנמצאת ממש 50 מטר מהמקום שבו היינו. במשך כל תקופת המלחמה היא לא הופעלה, כך שלמעשה שכחנו מקיומה. ביום שישי בערב, בדיוק בסופ"ש שסגרתי בבסיס, פתאום היה רעש מבהיל ופיצוץ, וכולנו נבהלנו בטירוף. קפצנו החוצה עם הנשקים לדקה שהרגישה כמו נצח, עד שהבנו שיצא יירוט של כיפת ברזל ממש לידנו. לא היתה אזעקה ולא כלום, פשוט רעש בלתי מוסבר. בפעם הבאה בטח כבר נבין מהר יותר מה זה…
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי… שהשנה הזאת תמשיך הרבה יותר טוב מאשר התחילה. מאחלת לכולנו שגרה מבורכת.

נטע ניר
תפקיד באנוש: מתאמת טיפול במערך הדיור בבאר שבע.
תפקיד במילואים: קצינת נפגעים, סרן במיל'.
איפה תפס אותי ה-7/10 ומה אני יכולה לספר על התקופה:
ב07/10 הייתי בבית עם בן הזוג שלי, לאחר כמה ימים של הלם, שלחתי הודעה למי שהייתה בזמני ראש הענף שלי ושאלתי אותה לאן להגיע.
עשיתי מילואים לא מאוד ארוכים, אבל הם היו לי משמעותיים.
כשסיימתי את המשימה שלי היכן שהוצבתי, חזרתי לעבוד באנוש, כי הצוות והאנשים שאני מלווה היו חשובים לי. וחוץ מזה, התחלתי גם לעבוד בנט"ל. שם אני מנהלת פרויקט של קבוצות פסיכו-אינפורמטיביות לחוזרים ולחוזרות הביתה מהמילואים בשיתוף הרשויות המקומיות ועו"ס דניאל גולדשטיין.
חשוב לנו להפיץ את המסר שיש לגיטימציה לכל משוחרר ומשוחררת, גם אם באופן זמני עד הצו הבא, לקבל כלים להסתגלות מטיבה יותר לשגרה, ללא קשר לאופי השירות, החוויות או משך הזמן.
הדבר הכי הזוי שקרה לי… הופתעתי מאוד שנכנסתי לעוד עבודה, במילואים – הופתעתי מאוד לראות את כל האנשים המרגשים מהמערך שלי לאורך השנים 😊.
לקראת יום האישה, מאחלת לעצמי… ולכולנו שכל הנשים שכרגע בעזה יחזרו לביתן.