כשהפסיכיאטרית שליוותה את יסמין גריי בת ה-35 מעפולה המליצה לה על שירותי סל שיקום בקהילה היא בהתחלה הביעה התנגדות.
אחרי שהתמודדה לבד במשך שנים עם פוסט טראומה מורכבת ומגבלות נפשיות ופיזיות נוספות, היא ידעה שהיא צריכה עזרה, אבל חששה מהמפגש עם אנשים, מסטיגמות, וחשבה שאנשי המקצוע ידברו מעליה ולא איתה.
איזה מזל שהיא החליטה לנסות.
בטור אישי מרגש היא מספרת על תהליך השיקום שעברה איתנו באנוש, בשירותי הדיור ובמרכז החברתי בעפולה. על ההבנה שמה שיכול לעזור לה בהתמודדות הם הקשרים עם אנשים אחרים, שהאמינו בה עד שהיא למדה להאמין בעצמה.
"שמי יסמין גריי, אני בת 35, מעפולה. נולדתי עם תסמונת גולדנהר שבין המאפיינים שלה מבנה שונה של תעלת האוזן וגם חרשות.
במשך שנים התביישתי והסתרתי את התסמונת.
אני מאובחנת עם פוסט טראומה מורכבת, הפרעת חרדה והפרעת אכילה – אורתורקסיה, שהיא עיסוק יתר בתזונה בריאה, אפילפסיה ומחלות פיזיות נוספות.
בגיל 9 וחצי עליתי לארץ מרוסיה עם אמא שלי ובהמשך סבתא שלי הצטרפה אלינו. כמשפחה עם שורדי שואה בתוכה, בריאות הנפש מלווה אותנו כבר כמה דורות. גדלתי בסביבה מורכבת וסבלתי מאלימות מילולית ופיזית.
בשלב מאוחר בחיי הכרתי אנשים שמתמודדים בעצמם עם מגבלה נפשית. הבנתי שאלימות לא קשורה למגבלה נפשית ושזאת רק סטיגמה.
כל הדברים שעברתי ושאני עדיין מתמודדת איתם גרמו לי לחיות במשך שנים בבונקר. מתחילת הקורונה חששתי לפגוש אנשים. ישבתי בבית כמעט שנה שלמה, אפילו כשיצאתי לזרוק זבל רעדתי.
הפסיכיאטרית שליוותה אותי המליצה לי על שירותי סל שיקום בקהילה. בהתחלה חששתי כי ידעתי ששירותי סל שיקום יפגישו אותי עם אנשים, פחדתי מסטיגמות, חשבתי שאנשי מקצוע ידברו איתי כמו אל מוגבלת. היה לי קשה לתת אמון באנשים. לא רציתי למרות שבתוכי ידעתי שאני בלופ שצריך לשבור. הפסיכיאטרית הייתה זאת שעודדה אותי לנסות.
פניתי למשרד הבריאות וקיבלתי אישור לשירותי שיקום בקהילה בדיור. נתקלתי בהמלצות על אנוש בקבוצות פייסבוק של אנשים שמתמודדים עם מגבלה נפשית. התחלתי את הליווי איתם בזום כשהייתי בחודש האחרון למגורים שלי באשדוד והמשכתי אותו באופן פרונטלי כשעברתי לעפולה. מתאמת הטיפול ומדריכת השיקום מהדיור נכנסו לי ללב, ישר הייתה לי כימיה איתן.
לבחור בשיקום זה לצאת לדרך עם אנשים שמאמינים בך גם אם אתה לא מאמין בעצמך, עד שהאמונה הזאת נובטת וממשיכה לצמוח גם אצלך.
מתאמת הטיפול שלי אמרה לי פעם: "יסמין את רגילה להיות לבד, אבל אנחנו עכשיו צוות ואת לא לבד". עבודת הצוות הזאת הדהימה אותי. פחדתי שהן ידברו מעליי אבל הן בגובה העיניים, מתייחסות אלי כאדם כמו כל אדם אחר, עם כבוד והבנה לכל החרדות והפחדים שבי.
לפני 3 חודשים אישרו לי גם שירותי שיקום חברתי והצטרפתי לבשותף – המרכז החברתי של אנוש בעפולה. בהתחלה הייתי בשירות שלהם שנקרא בשותף אונליין, כי היה לי יותר קל עם פעילויות חברתיות בזום, גם בגלל הקורונה, גם בגלל החשש החברתי וגם בלי להתארגן ולצאת מהבית. עכשיו אני משתדלת להתמיד גם פעם בשבוע בפעילויות הפרונטליות ולהגיע למרכז החברתי. לפגוש את החברים. זה עוד צעד בשבילי בללמוד לסמוך על אנשים.
הרבה מהתהליך שעברתי הוא גם בזכות סמדר, שמנחה סדנאות כתיבה יוצרת באנוש. איתה היה לי קשר מאוד טוב והיא עודדה אותי להיפתח לאנשים אחרים.
בתהליך הזה הגשמתי כל מיני מטרות: יצאתי מהבית ועברתי לגור לבד, למדתי שיש אנשים טובים בדרך ובעיקר למדתי להאמין בעצמי. יש לי עוד כמה חלומות שאני רוצה להגשים: היום חצי מהקצבה שלי היא עבור תשלום שכר דירה ובגלל זה אני רוצה להתקבל לדיור ציבורי. אני רוצה, למרות חרדת הקהל, להרצות על המסע שעברתי, כדי שאנשים ילמדו ממנו שהפניה לעזרה היא זאת שנותנת תקווה. חלום נוסף שלי, הוא להוציא לאור ספר שיספר את סיפור חיי וייתן לאחרים דרך וכח לקום בבוקר ולהילחם על מה שנותן להם משמעות בחיים. "
